BASKeTERS

היא נולדה בישראל. היא כובשת את אמריקה. היא בדרך לעשות היסטוריה.
ירדן גרזון לא רק חולמת על ה-WNBA – היא כבר דופקת על הדלת
יש רגעים נדירים בקריירה של ספורטאי שבהם החלום והמציאות נפגשים. לא בהגזמה, לא בפוטושופ, אלא באמת. ירדן גרזון חיה עכשיו את הרגע הזה.ילדה מפתח תקווה, בת 20, שלמדה לקלוע על מגרש אספלט ברעננה – והיום, באוניברסיטת אינדיאנה, מול אולמות מלאים וסקאוטים של ה-WNBA, היא עושה את מה שנראה לפני רגע כבלתי אפשרי.
העונה הזו, 2024/25, היא לא עוד עונה. זו העונה שבה גרזון הפכה מכישרון – לשם.היא מובילה את הקבוצה בנקודות (14.5 למשחק), קולעת באחוזים מצוינים מהשלוש (39.5%) ומקו העונשין (87.5%), מוסיפה 5.3 ריבאונדים ו־3.4 אסיסטים, ושוברת שיאים אישיים של אוניברסיטת אינדיאנה.אבל זה רק המספרים. מה שמרשים באמת זו השקט. הקור רוח. העובדה שבכל פעם שהכדור בידה – הקהל מרגיש שהולך לקרות משהו.
היא לא מתלהבת, לא מרימה ידיים אחרי שלשה – היא רק רצה אחורה להגנה. כמו אחת שיודעת שיש לה עבודה לעשות.
בטורניר הגדול – היא הפכה לשחקנית של רגעים גדולים
כל שחקן טוב. אבל רק שחקנים גדולים מצטיינים ברגעים הגדולים באמת.בטורניר NCAA האחרון, גרזון שוב הוכיחה שהיא לא רק שחקנית סטטיסטיקה – אלא לוחמת.מול יוטה, במשחק שהכריע את העונה, היא קלעה 17 נקודות, קטפה 7 ריבאונדים והובילה את אינדיאנה לשלב הבא.במשחק השני מול דרום קרוליינה – אחת הקבוצות הפיזיות והקשות במכללות – היא נלחמה על כל כדור. 10 נקודות, 8 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו־38 דקות של לב טהור. אינדיאנה הפסידה, אבל אף אחד לא החמיץ את מי שהייתה הטובה במדים הלבנים-אדומים.
העיתונות האמריקאית כבר שמה עליה עין. אחת הכותרות הגדירה אותה כך:“The silent killer from Israel – doesn’t celebrate, just destroys defenses.”ההייפ כבר כאן. והדראפט מתקרב.
אם תיבחר בדראפט הקרוב, גרזון תהיה הישראלית השנייה אי פעם שתעשה זאת – אחרי שי דורון, שנבחרה ב-2007.היא לא מתאזרחת כמו אלישה קלארק – היא תוצרת כחול-לבן, תוצאה של עבודה שקטה, משפחה תומכת, ואופי שלא מחפש פרסים – רק לנצח.
היום היא מדורגת סביב המקום ה־16, אבל לפי איך שהעונה שלה נראית – היא יכולה לעלות גבוה יותר. יש בה משהו שמאמנים אוהבים: היא לא שואפת להיות כוכבת – היא פשוט משחקת נכון. חכם. קבוצתי. ולא מתפשרת.
ואם אתה שואל – כן, יש לה עם מי לשתף פעולה
הכדורסל זורם בדם של משפחת גרזון. ליאור, אחותה הגדולה, כבר עשתה קריירה מרשימה משל עצמה: מכללות, נבחרת ישראל, וליגת העל.שתיהן שונות – ליאור יותר אינטנסיבית, ירדן יותר טכנית – אבל החיבור ביניהן עמוק.
ירדן דיברה לא פעם על הרצון לשתף פעולה עם ליאור שוב, אולי בנבחרת ישראל.והאמת? זו כבר לא נשמעת פנטזיה. אם נבחרת ישראל תדע לאחד כוחות, ולבנות סביבן קו קדמי, יש סיכוי שנראה שם משהו שלא היה כאן שנים.
אבל לפני הנבחרת – מחכה לה ההיסטוריה.אם הכל ימשיך ככה, גרזון תעלה על מטוס בקיץ הקרוב – לא כדי לחזור לחופשה, אלא כדי להגשים את החלום של כל שחקנית ישראלית: ללבוש מדים של קבוצה ב־WNBA, ולצעוד על הפרקט לצד הגדולות ביותר.
וכשהיום הזה יגיע, היא לא תצרח. לא תעשה סלפי.היא תעשה בדיוק את מה שהיא עושה עכשיו: תרים את הראש, ותלך אחורה להגנה

הצל של כולם שהפך לנשק סודי של הקליפרס

שנים של בינוניות, שבריר של פוטנציאל
סוף סוף מקום: פריחה בגיל 31
אם היית שואל אוהד ממוצע של NBA לפני חמש שנים מי זה נורמן פאוול – כנראה היית מקבל כתפיים מורמות. בחירה 46 בדראפט 2015, לא פלא. הוא לא הגיע עם הילה, לא שיחק באירועי אולסטאר, לא עשה רעש ברשתות. פאוול היה אחד מהשחקנים האלה שאתה לא שם לב אליהם – עד שאתה רואה את הלוח תוצאות ומגלה שהוא קלע 25 נקודות.
פאוול התחיל בטורונטו. שם למד לעבוד קשה. הקבוצה זכתה באליפות ב-2019, והוא היה חלק מהמסע – שחקן ספסל שתמיד נתן הכול. אבל אף פעם לא קיבל את הבמה. בקושי זכרו שהוא שם. זה לא היה בגלל חוסר כישרון – אלא כי תמיד היה מישהו מעליו. קייל לאורי, דמאר דרוזן, קוואי לנארד. השמות הגדולים תפסו את האור, והוא נשאר בצל.
ואז, ב-2021, הגיע טרייד לפורטלנד. והאמת? זה לא ממש שינה. הוא קלע יפה, קיבל חוזה נאה לחמש שנים בשווי 90 מיליון דולר, אבל שוב לא קיבל את המפתחות. לילה אחד הוא קולע 28, למחרת משחק 16 דקות. זה היה תסכול שקט – כזה שלא עושה כותרות אבל חורק בלב.
ב-2022, הגיע הרגע ששינה הכול. הקליפרס לקחו אותו בעסקת טרייד, בלי יותר מדי רעש. עסקה טכנית – עוד שחקן להוסיף לספסל. רק שהם לא ידעו שזה הולך להפוך לאחד המהלכים הכי משתלמים שביצעו בשנים האחרונות.
בעונת 2024/25, משהו התפוצץ. לא בבת אחת – בהדרגה.פול ג’ורג’ עזב. קוואי לנארד נלחם בפציעות. ג’יימס הארדן, עם כל הניסיון, לא תמיד מצליח לייצר לבד.ופתאום – נורמן פאוול הוא שם שאתה שומע שוב ושוב.על הלוח תוצאות. בפרשנויות. אצל היריבות שמתחילות להכין מולו הגנות.
המספרים מספרים את הסיפור: 22.7 נקודות למשחק, הכי הרבה בקבוצה.3.5 ריבאונדים, 2.2 אסיסטים, 49.4% מהשדה, 42.4% מהשלוש, 82.1% מהקו.בלי רעש, בלי ניפוח – פשוט ביצוע.לאורך כל העונה, הוא זה ששומר את הקליפרס במשחק. לא קוואי, לא הארדן.נורמן פאוול.
ולא, זה לא קרה בלי מכשולים.בפברואר, ברך שמאל – שוב. החמיץ שבועיים.חזר – ואז מתיחה בירך האחורי.שוב בחוץ.כל שחקן אחר היה מאבד את הקצב – הוא לא.חזר במרץ, נכנס ישר לעניינים, כאילו לא קרה כלום.כי הוא כבר לא הבחור הלא-בטוח של טורונטו. הוא מנהיג. שחקן שמכירים בחדר ההלבשה ובצוות האימון כ”זה שאפשר לסמוך עליו”.
וברקע? חוזה של 19.2 מיליון דולר העונה, יעלה ל-20.4 מיליון בעונה הבאה – ועדיין מתחת למה ששחקנים בקליבר שלו מקבלים.הקליפרס קיבלו כאן מציאה.
אז מי לידו?קוואי לנארד נראה חד מתמיד. שקט, אבל הקילר אינסטינקט חזר – קולע באחוזים מצוינים, שומר חזק, ובסוף המשחקים הוא תמיד זה שהכדור מגיע אליו.ג’יימס הארדן נמצא באחת העונות היעילות שלו – לא מנסה להוכיח כלום, פשוט משחק חכם, מוסר בלי לאבד, ונותן את הטון ברוב הדקות על הפרקט.איביצה זובאץ’ ממשיך להיות העוגן ההגנתי – חוסם, מתחת לסלים, שומר גבוהים כמו מקצוען ותמיד נמצא בעמדה הנכונה.דריק ג’ונס ג’וניור מביא ניתור, אנרגיה והתלהבות – שחקן שיכול להרים את הקבוצה בדקות מתות.בוגדן בוגדנוביץ’ נותן נקודות שקטות מהספסל, במיוחד כשצריך מישהו שיחזיר אותך למשחק עם שלשה פתאומית.ניקולא באטום, עם כל השנים בליגה, עדיין יודע בדיוק מתי לתת את הפוש ההגנתי או לקלוע שלשה קריטית בפינה.ופאוול?פאוול הוא הדבק. לא השם הכי נוצץ, אבל זה שהחמישייה נראית טוב כשהוא נמצא.הוא מוסיף קצב להתקפה, משחרר את קוואי מלהחזיק את הכדור כל הזמן, קולע בצורה יעילה, יודע לשחק גם בלי הכדור,ומחזיק את החמישייה מחוברת.הוא לא רק סקורר – הוא מביא רוגע, מהירות, והתאמה לכל הרכב שהמאמן זורק לפרקט.
ואם יש משהו שפאוול מזכיר לכולם כל ערב – זה שהכישרון שלו לא הגיע פתאום.הוא פשוט חיכה להזדמנות הנכונה.
כי לא כל שחקן נולד עם פרוז’קטור. חלק חופרים לעצמם את הבמה.כשהוא היה בטורונטו – כולם רצו להיות לאורי.כשהוא הגיע לפורטלנד – הכול הסתובב סביב לילארד.בקליפרס? פעם זה היה ג’ורג’, אחר כך קוואי.אבל עכשיו, סוף סוף, פאוול מרשה לעצמו להיות במרכז.
וכשאתה במרכז – אתה חייב לדעת להתמודד.ההגנות סוגרות עליו, היריבות כבר לא מופתעות, והלחץ? כל משחק פלייאוף.אבל הוא שם.באמצע כל זה.עומד עם הכדור ביד, עיניים בשעון – ויורה.
זה לא רק המספרים.זה הדרך.הדרך שהוא עושה עם הקבוצה הזו.הדרך שהוא שומר על קור רוח כשכל השאר מתפזרים.הדרך שבה המאמן סומך עליו גם ברגעים הגדולים.
יש משהו יפה בפשטות של המשחק שלו.לא מתחכם. לא משחק בשביל הסטטיסטיקה.הוא שומר, הוא קולע, הוא מביא אנרגיה.יש לו ביטחון שקט. כזה שאתה לא צריך לצעוק איתו – אתה פשוט יודע שהוא שם.
והכי מעניין?פאוול לא רואה את זה כשיא.הוא רואה בזה התחלה.הוא כבר חושב על הפלייאוף. על הסיבוב השני. על סדרות מול דנבר, מול מינסוטה, אולי אפילו מול הלייקרס.והוא יודע – אם הוא ממשיך ככה,כולם ידברו עליו. גם אלה שעד עכשיו לא ידעו איך כותבים את השם שלו